על המבוטח להתנהג כאילו אינו מבוטח 

חברות הביטוח אוהבות להתריס בכל הזדמנות כלפי המבוטח את הכלל לפיו עליו לנקוט באמצעים למניעת הסיכון ולהתנהג כאילו לא היה מבוטח.

אלא שבכך טמונה סתירה, שהרי מטרת המבוטח בעשיית הביטוח היא דווקא להשתחרר מאותה דאגה מתמדת לכך שהסיכון יתרחש.

פירכה זו באה לידי ביטוי במשפט שהתנהל בפני השופט שמואל ברלינר בבית המשפט בעכו.

האירוע

יוסף וברכה ביתן עסקו בעבודות ליטוש והברקת רצפות בישוב הקהילתי גבעת אלה שהלך ונבנה סמוך לנהלל.

את ציוד הליטוש נהגו להטמין במחסן אחד הבתים שעדיין לא אוכלס. באחד הלילות נפרץ המחסן והרכוש נגנב.

חברת הביטוח מנורה סירבה לשלם לביתן את תגמולי הביטוח בטענה שהם הפרו את תנאי הפוליסה.

בפוליסה אכן נרשם כי "סיכון פריצה באתרי הבניה ו/או מבנים לא מאוכלסים מכוסה רק בתנאי מפורש כי במקום בו הציוד המבוטח מאוחסן קיימת שמירה מתמדת מגמר העבודה ועד לתחילתה מחדש, יום יום".

במקרה זה אכן הוצב שומר, אך הוא הופקד על האתר כולו מבלי שידע על כך שהציוד מצוי במחסן המסוים דווקא.

דרישה שאינה עולה בקנה אחד עם מציאות החיים

השופט ברלינר קובע כי הפוליסה על פי נוסחה אינה דורשת שמירה ישירה על הציוד או על המבנה הספציפי בו הציוד נמצא.

דרישה כזו לא היתה עולה בקנה אחד עם מציאות החיים.

אם נדרוש ממבוטח להציב שמירה, הדומה לשמירה על אוצר, מדוע יעשה פוליסת ביטוח. הוא יוכל להסתפק בשמירה ולוותר על הביטוח.

מטרת הביטוח היא הגנה על הרכוש בשימוש הרגיל הנעשה בו ומפני הסיכונים היומיומיים להם הוא חשוף. מדובר גם בציוד הנישא תדירות ממקום למקום ומאתר בניה אחד למשנהו. חברת הביטוח אינה יכולה לדרוש מהמבוטחים לנהל את עסקיהם בדרך לא מקובלת.

מסקנת השופט ברלינר היתה כי בני הזוג ביתן עמדו בדרישות הפוליסה ויצאו ידי חובתם בכך שווידאו כי יש שומר על אתר הבניה כולו. השופט חייב לפיכך את חברת מנורה לפצותם על נזקי הגניבה.

מסמך 24